חברת האחסון המובילה לאתרי WordPress, תומכת ביעל קדשאי בדרכה לראלי דאקר.

הסיפור שלי

תקופת הילדות

האופנוע הראשון שלי היה סוזוקי 50 סמ"ק. מיניבייק לגמדים בצבע צהוב. הוריי התקינו לו גלגלי עזר של אופניים (אם אבא שלי היה עושה את זה היום אני כבר יודעת מי היה בא לשבור לו את הידיים). על אופניים עדיין לא ידעתי לרכב, בקושי הייתי בת 4, אבל אתם יודעים איך זה: כשאין שכל אין דאגות….

הסוזוקי הגמדי היה מצוייד במנוע 2 פעימות די חזק. את העובדה הפשוטה הזו לא ממש ידעתי, או יותר נכון, לא ממש הבנתי, בזמן שפתחתי פול גז….

אבא לא הספיק לזוז בזמן שהסוזוקי זינק בטירוף ולפני שהבנתי מה קורה התנפצנו יחד על קיר. כל הסיפור של בית החולים וזעזוע המוח שספגתי לא זכור לי במיוחד, ואולי בזכות זה הטראומה לא היתה עמוקה מספיק. זאת משום שתוך כמה ימים למדתי לרכב על אופניים ללא גלגלי עזר, ומשם מהר מאוד התחלתי גם לרכב על אופנועים, טרקטורונים, מכסחת דשא וכל כלי עם מנוע שהייתי מסוגלת לתפעל.

תקופת התיכון

​כשהגעתי לתיכון חוק הנהיגה הספורטיבית עדיין לא היה קיים. רכבנו בעיקר בשבילי העמק ובתחרויות האנדורו שאורגנו באותה תקופה על ידי עמותת רוכבי האנדורו – יוזמה עצמאית לגמרי של ציבור הרוכבים. המרוצים ההם היו בדרגות קושי גבוהות מאוד, ורוכבים מתחילים מתקשים בכלל בנסיונות להשלים את הקפות ההתשה. לכן גם נוכחות הנשים בתחרויות הייתה דלה להחריד. האמיצות הבודדות שהעזו להשתתף, התקשו להשלים הקפת התשה אחת ולהגיע אל קו הסיום.

בגיל 15 השלמתי את תחרות האנדורו הראשונה שלי בהצלחה, כשאבא שלי מזנב בי כל הדרך, שומר שהטייסים שעוקפים אותי לא ידרסו אותי ויורה עליי שאגות עידוד.

בסיום המירוץ הזה הבנתי "על אמת" איזו רמת כושר גבוהה נדרשת מרוכב אנדורו. זה דחף אותי לאמץ משמעת אימונים והקפדה על חיי שגרה של ספורטאית. חיי עד הגיוס סבבו סביב חדר כושר בבוקר ורכיבות לפנות ערב אחרי בית הספר. באותה תקופה אבא הדביק את המשפחה בשגעון האופניים (בשטח כמובן) וזה תרם רבות לעליית הכושר הגופני שלי.

בשנת 2009-2010 זכיתי בתואר אלופת ישראל באנדורו לנשים

תקופת החיילות

התגייסתי לצה"ל בשנת 2011 ועם הכלים המדהימים שספורט האופנועים העניק לי, בגוף ובנפש, התקבלתי כלוחמת ליחידת עוקץ. שם העברתי 4.5 שנות שירות מרתקות בהן זכיתי לקחת חלק פעיל בשמירה על בטחון המדינה בשילוב עם אהבתי הגדולה לכלבים. שלושה מהם שיצאו לפנסיה מלווים אותי עד היום ושותפים לחיים שלי.

עידן הראלי-רייד

​לאחר השחרור זכיתי לקחת חלק בפרויקטים מעניינים בעלי זיקה לעבר הצבאי שלי. עבדתי גם בחו"ל למשך זמן ואפשר לומר שהתחלת בצעדים ראשונים של מה שהמבוגרים קוראים לו "קריירה".

בשלב זה התחלתי לחוש את דגדוג הגעגועים לאקשן ואקסטרים. לא בא לי להזדקן כל-כך מהר והחלטתי לחזור לעולם התחרותי, הפעם לסגנון רכיבה שונה ממה שידעתי עד אותו זמן: ראלי-רייד.

אין ספק שסיפור החיים המרתק של אבא שלי, אביב קדשאי, השפיע עליי לא מעט. אבא היה הרוכב הישראלי הראשון שנטל חלק, זינק וסיים, ראלי מדברי בין-לאומי, במצריים, שבאותו זמן לא הייתה מי יודע מה ידידותית לישראלים: ראלי הפרעונים 1990. 5 שנים מאוחר יותר אותו אבא שלי היה הישראלי הראשון שזינק וסיים את ראלי הדקאר היוקרתי!

רכיבת ראלי דורשת מהרוכב יכולת פיזיות ומנטליות עצומות. תוך כדי רכיבה על אופנוע חזק ולא קל במיוחד, עליו להתגבר על תלאות הדרך תוך כדי ניווט מדוייק דרך נקודות ציון. תחרויות אלה מתקיימות לרוב למרחקים ארוכים, והקשות בעולם מתקיימות במשך מספר ימים עד שבועיים (הדקאר). מדבר אליי…

  • בספטמבר 2020 השתתפתי במירוץ הראלי הראשון שלי. למדתי.
  • במאי 2021 יצאתי להשתתף ב-Hellas Rally שנקרא גם ראלי יוון. הראלי מתקיים במשך 7 ימים בשבילי יוון, לעיתים עם קשיי עבירות לא קלים. כך סיימתי את הראלי:

  • מקום 2 בקטגוריה 2M (250-350 סמ"ק), מעורבת (גברים ונשים), מתוך 17 מסיימים, רובם גברים
  • מקום 2 בקטגוריית הנשים
  • מקום 24 כללי מתוך 108 מסיימים

  • באותה שנה, 2021, סיימתי ראשונה באליפות הראלי בישראל לנשים ובקטגוריית נפח 350 מעורבת באותה תחרות זכיתי במקום ה-3.
  • בפברואר 2022 סיימתי במקום ה-2 בבאחה ירדן, קטגוריית נשים
  • במאי 2022 יצאתי שוב ל-Hellas Rally ביוון והפעם חזרתי עם הישגים טובים יותר:

  • מקום 1 בקטגורית הנשים (מתוך 20 משתתפות)
  • מקום 5 בקטגורייה 2M מעורבת. לפני כמה רוכבים תותחים ישראלים שהערצתי (ועדיין מעריצה)
  • מקום 15 כללי מתוך 270 משתתפים!

אז מה הלאה?

בימים אלה, במקביל להשתתפות בליגת הראלי רייד הישראלית, אני מנצלת כל הזדמנות ליטול חלק גם במירוצי אליפות האנדורו הישראלית.

תוך כדי כך אני מכוונת גבוה יותר ורחוק יותר – אל תחרויות הראלי הבינלאומיות מתקיימות במדבריות אפריקה ואסיה.